<h1>פסקי רבינו יוסף בן פלט מספר הפרדס לרש"י סימנים ל"ט—נ"ב</h1>
<h2>דף לה.</h2>
שמעתי שמתמיהין על מטבע של ברכות מדוע לא הוטבעו בטבע א' שיש ברכה שטבועה לעשות כגון לישב בסוכה, להתעטף בציצית, להניח תפלין, לשמוע בקול שופר, לקרוא את ההלל, לאכול את הפסח, לאכול את הזבח מפורש בסוף מסכת פסחים, ומהן על המעשה כגון על המילה, על הטבילה, על השחיטה, על נטילת ידים, על מקרא מגילה, על מצות תפלין, על ביעור חמץ, על התרומה, על כיסוי הדם, על פדיון הבן, למה שונה טיבען. על כן אמרתי אפרש טעמא נקוט האי כללא בידך כל מצוה שמוטלת לו לאדם ואי אפשר לו ליפטור מחובתו על ידי שליח זולתי על ידי עצמו היא המצוה שאין מברכין עליה על המעשה אלא לעשות כגון מצות סוכה שטיבעה לישב מפני שאין יוצא בה ידי חובתו על ידי ישיבת אחר, וכן מצות עיטוף וכן תפלין מברך עליה להניח ואפי' שאם שח חוזר ומברך על של ראש והיא הנחה אחרונה על מצות תפלין מכל מקום סגיא להו לתרווייהו בברכה אחת דאמר מר לא שח מברך אחת. ואע"פ שבהלכות גדולות מפורש שח מברך שתים בהנחה אחרונה ואינו נראה לי. גם רבינו יצחק פאסי כתב חזינן טעותא בהלכות גדולות דאמר שח מברך שתים בהנחה אחרונה והלכת' כדכתבינן דלא מברך שתים אלא היכא דסח מברך על מצות תפלין על הנחה של ראש והיינו ברכה שניה שמברך לפי שפסק בשיח' ואסור לו לאדם לשיח בין הנחה להנחה דאמר מר (מנחות לו.) שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזרין עליה מעורכי המלחמ' שהרי פיר' מי האיש הירא מפני חטא שבידו ילך וישוב לביתו ולפי שהיה לו לברך אחת על כל שתי הנחות אילו לא שח יצא ידי חובתו מברכת הנחה שניה וגרם לברך ברכה אחרת לכך הוא חוטא ועובר על לא תשא דאמר ריש לקיש כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר על לא תשא שכמה לשונות משמש' תיבת שיאה יש שיאה הגבהה כמו וישא אהרן את ידיו יש שיאה נטילה דהיינו רחיצה שאו ידיכם קודש יש שיאה סליחה נושא עון יש שיאה מנין שא את ראש נשא את ראש יש שיאה טעינה כאשר ישא האומן את היונק ויש שיאה הסרה ישא פרעה את ראשך יש שיאה זכירה וישא את ראש שר המשקים לכן דרש ריש לקיש עובר על לא תשא היינו אל תזכיר שם ה' אלהיך לשוא ותרגומא לחנם, כיון שיצא ידי חובתו אם חזר ובירך ברכה שאינה צריכה היא ומזכיר את שם הבורא שלא לצורך היינו בחנם. ואי אפשר בשתי הנחות לברך להניח אלא על מצות תפלין ואף לא בשל ראש להניח ולא בשל יד על מצות תפלין, בשל יד אינו רשאי לברך מצות תפלין דהא לא נפיק בה ע"י שלוחו וכבר פירשתי שכל מצוה שא"א לו לאדם לצאת בה על ידי שליח אין טבעה אלא לעשות. על האחרון א"א לברך להניח אע"פ שא"א לו לאדם לצאת בה ע"י שליח בהנחה של זרוע ושתיהן בברכה אחת ששתיהן בהנחה אחת חשיבן ואם יברך באחרונה והיא של ראש להניח משמע שעדיין לא התחיל בהנחה והוא כבר התחיל בשל זרוע. ואם נפשך לומר הרי גבי סוכה תיקנו טיבעה לישב ולאחר שכבר התחיל וקידש עד יברך ברכת המזון מברך תחלה לישב בסוכה ולבסוף זמן דפסיקא הלכת' סוכה גבי הנחה של ראש נמי אע"פ שכבר התחיל בהנחה של זרוע יברך להניח על ראש כדרך שבירך הנחה ביד. לא תיקשי בכך שאין לשון הטביעה בברכה לישב בסוכה ישיבת עראי אלא דירה במטה ושלחן וכמצות רבותינו ז"ל צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. ואמרו בירושלמי אין תשבו אלא תדורו וכן הוא אומר שבו וסחרוה וירישתם אותה וישבתם בה לפי של' המקרא חביב תיקנו בטבע הברכ' ל' המקרא לישב. ואם נפשך לומר מאי שנא מעיטוף של' המקר' כיסוי אשר תכסה בה ולא טבעו בברכה ל' כיסוי אלא עיטוף בלא כיסוי הראש עטיפת הראש כאבל [בעת] (במסכ') נדה מגדלה שיע' כלילי' ויושבת ומשתנת כפרה זו. וכיסוי של אדם במטה אינו מתכסה זולתי מלמעלה ולא מכל צד כדרך העיטוף (ואם) לא מכסה ראשו לכן הוציאו ל' כיסוי הגדילי' ולא לשון עיטוף שאלמלא מעט כסות לילה שהוצרך בלשון עיטוף היה מזהיר מצות גדילים איכא למילף מהא לישנא דסוכה דפרישו רבנן ז"ל תשבו כעין תדורו שאין אדם רשאי לדור זולתי בסוכה ששולחנו ומטתו מונחין שם ועדיין אני אומר אלו הוקבע של יד בפני עצמה בין שח בין לא שח הייתי אומר אע"פ שהניח בזרוע מצות הנחה של ראש בפני עצמו ונברך גם בזו להניח. השתא דברכה אחת סגיא להו ותרווייהו כהנחה אחת חשיבן הלכך אם מברך על מצות תפלין ולא להניח לא יצא עד דמברך להניח ואם שח, על של ראש על מצות תפלין.
ונטילת לולב ונטילת ידים שא"א לו לצאת בהן ידי חובתו על ידי שליח א"א לברך עליהן ליטול דאמר מר (פסחים ז:) לולב כיון דאגבהיה נפק ביה (אי לא עסק ביה בהולכה והבאה) לא מצי לברוכי עליה ליטול אלא על נטילת לולב כיון דאתחיל לטלטולי היכי ליברוך עליה ליטול דמשמע אכתי לא התחיל בנטילה והוא התחיל ואי לא דעסיק ביה בנענוע דחשוב כנטילה ארוכה הוה שלים מצות נטילה שמצוה בהגבהה כדכתב ולקחתם לכם הלכך אע"ג דלא נפיק ביה ע"י שליח לא מצי לברוכי עליה ליטול אלא יברך על נטילת, ואי אמרת אכתי ברכ' תפלין תיקשי דהא קיימא לן כאביי ורבא דאמר תרווייהו בין הנח' לקשירה מברכינן בהו והרי כבר התחיל ואפ"ה מברך בהו להניח, שאני התם שהקשירה עיקר כדכתיב וקשרתם כמאן דלא אתחיל בהנחה כלל. ומיקמי דלימטי הושענא לא מצי לברוכי עליה דחיישינן דילמא מיתניס ולא עביד נמצא דקא מברך עליה שם שמים לבטלה והיינו דפסקינן הלכת' בברכ' ס"ת כר' יהודה דאמר פותח ורואה מברך וקורא ואינו רשאי לברך לא משעת פתיחה ולא משעת אחיזה עד שיגיע לראייה הסמוכה לקריאה. וברכת התורה אב הוא לכל הברכות שממנה למדנו ברכה לכל המצות ומכאן למדנו שאין מברכין על המעשה עד שיבא לידי עושהו והוא שסמוך למעשה ואף ר' חייא רבא למד מר' יהודה דפסקינן כוותיה פותח ורואה מברך וקורא דאלמא אין רשאי לברך מיקמי הכי ואע"ג דאתאי לידיה הואיל ויש הפסק בין אחיזה לקריאה פתיחה וראייה לא יברך לא משעת פתיחה ולא משעת אחיזה הואיל ומפסקה ראייה ביניהם לקריאה. וכן תני ר' חייא [בירושלמי] אין מברכין על הפת אלא בשעת שהוא פורס דהואיל ופריסה פוסקת בין אחיזה לאכילה לא יברך משעת אחיזה אלא בפריסה הסמוכה לאכיל'. ירושלמי הדא אמרה דהדין דנסיב פוגלא ומברך עלוהי והוא לא אתא לידיה הדר מברך עלוהי זימנא תניינות א"ר תנחום בר' חנילאי וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא יוציא שם שמים לבטל'. והכין פירושא זאת אומרת זה שנטל צנון וכסבור מקונח הוא ובמוכן לאכילה חוזר ומברך עליה שנייה, מדהוה ליה למיתנא אימתי מברך על הפת בשעה שהוא פורס ותנן אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס משמע אפי' בירך קודם פריסה אין ברכתו ברכה על כן אמר הדא אמרה. ומשום דלא אפשר לברוכי על המצות עד דלא אתי לידיה משום הכי לא אקשי רב פפא לרב פפי בתחלת פסחים כשהשיב לו על מה שאמר על ביעור חמץ לשעבר משמע, מיתיבי נטלו לצאת בו אומר על נטילת לולב שאני התם דמכיון דאגבהיה נפיק ביה, ולא השיב לו לינחי קמיה וליברוך עלוהי ליטול עד דלא מטי לידיה משום דפשיט' ליה לתלמודא דלא מצי איניש לברוכי על המצות עד דלא מטי לידיה. ואיכא דמנחו ליה אשרשיפא והדר מטלטלי ליה ולאלתר מברכי עלוהי משום דקשיא להו הא דאמר שמואל (פסחים ז:) כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן ואמר מר דאגבהה נפק ביה מאי טעמא חוץ מן הטבילה ונטילת לולב מיבעי ליה הלכך מנחי ליה ומברכי עלוהי ותוך הברכה מטלטלי ליה. ולא צריכי למעבד הכי דהא פרישנא אסור לו לאדם לברך על המצות עד שלא הגיע לידו וסמוך למעשה שהרי מברכת התורה למדנו גוף ברכ' למצות ומקומה שכל מעשה שצריך ברכה ויש הפסק בין אחיזה למעשה כגון ברכת הפת שהפריסה מפסקת בין אחיזה לאכילה אע"פ שבא המעשה לידו אינו רשאי לברך עד שיגיע למעש' הלכך טועי' הם וכן הנוטלים (אותו) [האתרוג] שלא כדרך גדילתו כדי שלא יצאו בו קודם הברכ'. וכל המשנה ידו על התחתונה כסבור לשבש את המנהג אשר גבלו הראשונים ונמצא הוא משובש. שכל חכמי הגולה מימות עולם נוטלים אותו ומברכין בו בשעת נטילה דרך גדילתו ואעפ"כ אין ברכתו מאוחרת למעשה אלא מוקדמת כדרך כל המצות כיצד, שכשאמרו כיון דאגבהיה נפק ביה לא אמרו אלא המוציאו לרשות הרבים דקתני שפטור ואקשו עליה היאך שנה התנא פטור מפני שהוציאו ברשות הא כיון דאגבהיה איתעביד מצותיה וכי מפיק שלא ברשות קא מפיק ואמאי פטור, ש"מ לא אמרו כיון דאגבהיה נפק ביה אלא בזמן דלא עסיק ביה בהולכה ובהבאה או בנענוע ואכתי לא נגמרה מצוה והמברך תוך מעשה כמברך עובר למעשה דנפקא לן [מהא] דאיבעיא לן (מנחות לה:) בהנחות תפלין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן ועד לאחר הנחתן ואע"פ שנגמרה הנחה והיינו דמקשו עלה איני והא אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן ופרקינן אביי ורבא דאמרי תרווייהו משעת הנחה עד שעת קשיר' מכאן למדנו שהמברך תוך המעשה כמברך עובר למעש' דמי. הלכך נוטלין את הלולב כדרכו ומברך עליו תוך הנטיל' ונמצא מברך עובר למעשה ואין ברכה מאוחרת למעש' זולתי הטבילה שכל חייבי טבילו' [כו'] וטעמא מפ' לקמן בהל' אחר'.
ולהכניסו בבריתו של אברהם אבינו בכל ארץ לותיר מברכין אותה לאחר מילה ופריע'. ולא נהירא וכמדומה לי ברומי שמעתי שמברכין אותה בין מילה לפריעה דתוך המעשה כעובר למעשה דמי ומילה בלא פריעה ולא כלום היא דאמר מר מל ולא פרע כאלו לא מל. ומנהג זה מקצתו קשה שהרי ברכת תפלין של ראש הואיל ואחרונה היא אין טיבעה להניח הואיל וכבר הניח על זרועו אלא על מצות תפלין והיינו טעמא דנטילת ידים ונטילת לולב אע"פ שמצוה שא"א לצאת ע"י שליח אינו מברך עליהן ליטול אלא על נטילת לולב לפי שא"א לברך עליהן עד שלא יתחיל בהן. נטיל' לולב אין מברכין אותה אלא תוך הנטילה כדפרשינן וכן נטילת ידים אין מברכין ביה נטילה לקנוח הפת והיינו טעמא כיון דאין מברכין בתורה שהיא אב הברכות אלא בראייה הסמוכה לקריאה נטילת ידים נמי אין מברכין אותה קודם עד שלא יבואו המים על ידיו שמא יאנס ולא יטול אבל לאחר שקיבל המים לידיו מברך על נטילת ידים תוך הנטיל' לכך אינו מברך ליטול. ולכך אמרתי קשה לכל המנהג שמברכין להכניסו בברית שהתחיל או דילמא סבירא להו לרבותינו ובני רומי שכל מצוה שעיקר המצוה בסופה כגון מילה שהפריעה עיקר מילה דמל ולא פרע כאלו לא מל וכגון הנחת תפלין שהקשירה עיקר דכתיב וקשרתם אפילו שהתחיל בהם מברך לעשות, בתפלין להניח ובמילה להכניסו, לאפוקי נטילת ידים ונטילת לולב שאין הולכה והבאה שהיא סוף הנטילה עיקר זולתי ההגבהה והיא תחלת הנטילה שהיא מן התורה שנא' ולקחתם לכם וגו' לכך אין מברכין בה ליטול דמשמע שלא התחיל וכיון דאגבהיה נפק ביה אע"פ שלא הוליך ולא הביא מדאמר בהגבהה בעלמא נפק ש"מ הולכה והבאה מדרבנן ולא מיעכבא וכן נטילת ידים אין הקינוח עיקר הרחיצה זולתי המים שאין רחיצה בלא מים ונטילה זו היא רחיצה שנא' שאו ידיכם קודש. ולפי שלשון שאו משמשת לשונות הרבה כמו שכתבתי למעלה לכך קבעוה מטבע הברכה ל' תרגום נטילה ורחצו ידיכם תרגום ויקדשון ידיכון קידוש ידים ורגלים בכהנים ואין לשון רחיצה אלא ל' קידוש ואע"פ שדרשו רבותינו ז"ל ארחץ בנקיון כפי בכל מידי דמינקי אפי' צרורות ועפר דרוש וקבל שכר אבל בפשט המקרא אין רחיצה בלא מים. הלכך הואיל והמים עיקר הנטילה היאך נברך ליטול הואיל והתחיל בנטילה ונעשית נטילה עיקר דקינוח ידים דרבנן דאמרו האוכל בידים נגובו' כאוכל לחם טמא מדבריהם אבל מן התורה רחיצת ידים לכן א"א לברך עליה ליטול.
אבל בצרפת ראיתי מברכין ברכת האב קודם להכניסו בברית מי הוצרך האב תחלה אי בר קבולי מילה הוא או לאו שמא התינוק אדום שלא נבלע דמו באיבריו והוא חלוש ומסוכן גבי מילה כר' נתן הבבלי דאמר מעשה באשה אחת שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפני ראיתיו שהוא אדום אמרתי לה המתיני לו עד שיבלע דמו והמתינה לו ומלה אותו וחיה והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמו. ולפי שהמצוה מוטלת על האב למולו ופי' להכניסו ביד המוהל וכדתניא בתוספת' המל אומר על המילה אבי הבן אומר להכניסו וגרסינן ביבמות מילת זכריו מעכבתו היכא משכחת לה כגון שהיו אביו ואמו חבושין בשעת שחיטת הפסח ויצאו מעכבת אכילה אלמא על האב מוטל להכניסו בבריתו לכן לא נמהל בשעת שחיט'. ואע"ג דאמר דכי ליתי' לאב מכניסין אותו אחרים כיון דכי איתיה לא סגי דלא עביד איהו לפיכך תיקנו טיבעה לעשות להכניס.
ומה שפירשתי שכל מצוה שמוטלת על האדם לחובה שאי אפשר להעשות ע"י שליח מברך כו' מהא דא"ר יהודה דייקינן לה דא"ר יהודה (פסחים ז.) הבודק צריך לברך מאי מברך ר"פ משמיה דרב אמר על ביעור חמץ ורב פפי אמר לבער מיתיבי ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה אלמא על הביעור להבא נמי משמע שכל הברכות עובר לעשייתה הוא מברך ומשיב התם היכי נימא למול לא סגי דלאו איהו מהיל כלומר כי קאמינא אנא על הביעור מעיקרא משמע לא קאמינא אלא במצוה המוטלת עליו שנא' תשביתו ומדרבנן ליל י"ד לביעור אי לברך על ביעור אמינא שמברך על הביעור שעשה כבר וצריך להקדים ברכה למעשה אבל מילה שא' לעשות ע"י אחרים על המילה נמי להבא משמע אבי הבן מאי איכא למימר הכי נמי וכו' עלמא מפרשי ליה הכי נמי למול.
ואני שמעתי מרבינו מנחם בר' יהודה ברומי אבי הבן הכי נמי על המילה והונעם לי מאד לכן הוזקקתי ליפות הדבר ולמתקו הואיל ויסוד חכמים הוא אבי הבן מאי איכא למימר על המוהל זולתי האב דקתני משום דסגי דלאו איהו מהיל דתניא חייב למולו והוא מברך על המילה דתניא המל אומר על המילה אפי' עצמו האב דלא קתני בד"א באחר אבל האב מברך למול והא הכא לא סגיא דלאו איהו מהיל ואפשר לברך למול ואפי' הכי מברך על המילה ולא משמע מעיקרא זולתי להבא מאי איכא למימר מי מצית אמרת הכא היכי בו נימא לא סגי דלאו איהו מהיל בתמי' כי היכי דאמר במוהל בעלמא ה"נ דאב גופיה לא מצי לברוכי למול דסגי לאו איהו מהיל דמי סברת הא דתני' האב חייב למולו בידיו קאמר להכניס בברית הוא הלכך דסגי דלאו איהו מהיל (עביד) כי מברך על המילה להבא משמע הואיל ולא צריכי לברוכי למול והיינו דתניא המל אומר על המילה אבי הבן להכניסו דאפי' במקום האב מלין אחרים דאי לא סגיא דלאו איהו למול וצריך לברוכי למול הכי הוי למיתני אבי הבן מברך שתים למול ולהכניסו השתא דלאו איהו מהיל וכיון דלא מברך למול הואיל וסגי דלאו איהו מהיל כי מברך על המילה להבא משמע אבל הבודק דאפשר לו לברך כי מברך לבער לשעבר משמע מיתיבי על השחיט' התם לימא לשחוט וכו' והואיל וסגי דלאו איהו שחיט כי מברך על השחיטה להבא משמע כי קאמינא אנא לשעבר משמע על ביעור משום דמצי לברוכי לבער וכי מברך על ביעור לשעבר משמע פסח וקדשים דלא סגיא בלא בעלים עבדין דכת' גבי פסח ושחטו אותו וגו' דמשמע כל העדה ישחטו את פסחו וגבי קדשים כתב וסמך את ידו על ראש קרבנו ושחטו דמשמע אפי' בעלים גופייהו שחט מאי איכא למימר והא הכא דאפשר לברוכי לשחוט ומברך על השחיטה דתניא השוחט מברך על השחיטה לא שנא גבי חולין ולא שנא גבי קדשים דלא קתני בד"א בחולין אבל פסח וקדשים מברך לשחוט ואפ"ה כי מברך על השחיטה להבא משמע מי מצית הכא לאתמוהי הכא היכי בו נימא לשחוט לא סגי דלאו איהו שחיט ודאי לא סגי דלאו איהו שחיט ואע"ג דמצי לברוכי לשחוט מברך על השחיטה ולא משמע לשעבר הכא נמי כי היכי לגבי חולין דסגי הוא דלא שחיט הכא נמי אמינא לך גבי פסח וקדשים סגי דלאו בעלים שחטי' הלכך כי מברכי על השחיטה להבא משמע נמי סברת האי ושחטו שנא' גבי פסח לבעלים היו דתנינן במכילתא ושחטו אותו כל קהל וכי כל הקהל היו שוחטין אותו אלא לעשות שלוחו של אדם כמותו אלמא סגי לשחיטת פסח וקדשים ע"י שליח דלא אפשר לברוכי לשחוט כי שחט בעלים מברכי על השחיט' ומשמע להבא אבל גבי ביעור דאפשר לברוכי לבער כי מברך על ביעור לשעבר משמע ופסקינן היל' על ביעור חמץ דאע"ג דמיחייב איניש לבעורי חמירא הא סגי ליה ע"י שליח כדאמ' בפסחים (ד:) לא מיבעיא באתרא [דלא יהבי וכו' אלא אפי' באתרא] דיהבי אגרא ובדקי וכו' והואיל וסגי ליה למצות ביעור ע"י שליח הסכימו רבותינו לפסוק על ביעור ולבער לא, חדא דהא סגי דלאו איהו עביד ותו אי אתי לברוכי בתחלה לבער חמץ מישתלי איניש ומברך על ביעור וכסבור לא יצא ידי חובתו וחוזר ומברך לבער ומוציא שם שמים לבטל'.
ות"ר בפ' כיצד מברכין (לח.) מהו אומר הבא לבצוע אומר המוציא לחם מן הארץ ור' נחמיה אמר מוציא אמר רבה במוציא כול' עלמא לא פליגי דאפיק משמע ורבנן סברי דאפיק נמי משמע והואיל ונזרקה מפי חבורה המוציא לחם אם יברך מוציא לחם לכתחלה לא יצא דתניא כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא והוא הדין לברכת בדיקה אע"פ דבלבער כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע אפ"ה אין רשאי לשנות שכל שפוסקין רבותינו הלכה מתוך המחלוקת נדחה שכנגדו. ועוד מפני שהמוציא משמע להבא וצריך לברך על הלחם שכבר הוציא ומונח בידך משום הכי תקנו מוציא יחזור ויברך המוציא מפני שהיה סובר המוציא לאו דאפיק משמע אלא דמפיק שעתיד להוציא וכסברו לא יצא לכך תקנו טבעה בלשון המוציא דמשמע נמי דאפיק. וכן בביעור הטעם שמושך בזה מושך עד זה.
וברכת נר חנוכה שטיבעה להדליק טעות סופר הוא ואע"פ שכל הספרים כתוב בהן להדליק, חדא דסגי ליה ע"י שליח ועוד אי דוקא הוא להדליק מפני מה לא השיב רב פפי לרב פפא כשאמר לו התם היכי נימא למול ולשחוט לא סגי דלאו איהו מהיל. לימא לשחוט למול להדליק דהא נר חנוכה סגי ליה ע"י שליח ומברכי ליה להדליק. אלא טעות סופר הוא הטבעה בספרים ומפורש בלולב הגזול ירושלמי כיצד מברכין על נר חנוכה בא"י אמ"ה אקב"ו על הדלקת נר חנוכה.
ושמיעת קול שופר יש מחלוקת בקהלות יש מברכין אותה לתקוע ויש מברכין לשמוע והוא העיקר דתנן התוקע לתוך הבור או לתוך הדות אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא ותניא נתן שופר בתוך שופר ותקע בו אם קול פנימי שמע יצא אם קול החיצון שמע לא יצא ואם תקיעה עיקר אם שמע קול הברה מה בכך, הא קא תקע ומה לי פנימי ומה לי חיצון, אלא לאו ש"מ דשמיעה עיקר מצות שופר ולא תקיע' שהתקיע' קול בעלמא הוא בשופר ולא בשופר. כמו (ב"ק יח:) תרנגול שהכניס ראשו בכלי זכוכית ותקע בו ושברו כו'. הלכך שמיעת קול השופר הוא עיקר המצו'. גרסי' בשבת ויעבירו קול במחנה וכתיב ביוה"כ תעבירו שופר בכל ארצכם מה התם ביום אסור אף כאן ביום אסור. ואני אומר מה התם בשופר שאין גזירה שוה למחצה אף כאן בויעבירו קול בשופר ואינו כתוב ויתקעו במחנה שאין התקיעה עיקר. ואין מברכין על שמיעת קול שופר, לפי שאי אפשר בו להיפטר בה על ידי שליח, אלא לשמוע. חדא דלא סגיא לכל אחד מישראל דלא שמע. ותו השמיעה עיקר ולא התקיעה והמברך לתקוע לא יצא דהא סגי דלא תקע איהו. והמשנ' ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא. ואי אמרת מאי שנא ממגילה שאין מברכין לקרות אלא על מקרא מגילה. משום דלא דמי מצות מגילה למצות שופר, שמצות שופר אינה תלויה אלא בשמיעה לבד שאם תקע ולא שמע לא יצא ואם שמע ולא תקע יצא הלכך מברך לשמוע על עיקר המצוה שא"א להיעשות ע"י שליח ומברך לשמוע על עיקר המצוה, השמיעה. אבל מקרא מגילה אינו כן שאם שמע ולא קרא או קרא ולא שמע יצא. דאפי' למאן דאמר (ברכות טו.) הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא ה"מ קרית שמע דוקא דכתיב שמע אבל בשאר מצות דברי הכל יצא, והא דכתיב הסכת ושמע ישראל ההוא בדברי תורה כתיב. והא דתנן הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן לא משום דלא שמע החרש מפסיל דהא בשוטה וקטן חבריו דשמעו ואפ"ה פסילו וטעמא מאי משום דשוטה וקטן לאו בני דיעה נינהו חרש צריך להשמיע אליבא דר' אלעזר בן עזריה אם השמיעה יצא והואיל ונפק איניש בעלמ' בשמיעה בלא קריאה ובקריאה בלא שמיעה אין מברכין לשמוע ולא לקרוא דמשמע אין מצוה תלויה אלא בקריאה לבדה או בשמיעה לבדה הלכך אין מברכין, על שמיעת מגילה לא מברכינן דמשמע שיוצא בשמיעת חבירו ולשמוע נמי לא מברכינן דמשמע לא סגי דלא שמע שאינו יוצא ידי חובתו אלא בשמיעה הלכך מברך על הקריאה ולא על השמיעה. ולקרוא א"א לברך לקרוא דמשמע אין חובת המגילה זולתי הקריאה הלכך מברכינן בקריאה דיוצא בה בקריאת חבירו על ידי שמיע' והואיל דלא מברכינן לקרוא לא משמע דבקריאה תלי' מצות מגילה.
וברכת ההלל לא מצינו לה יסוד בתוספתא במקום שהברכות טבועות. מיהו האידנא נהוג לברוכי לקרוא משום דכל חד וחד קרי באנפי נפשיה דאמר רבא בלולב הגזול הלכת' גיברתא איכא למשמע ממנהגא דהילולא כו' הוא אומר הודו לה' והן אומרים הודו לה' מיכן שמצוה לענות ראשי פרקי'. ותניא בסוטה כשעלו ישראל מן הים בקשו לומר שירה כו' כיצד אמרו שירה כגדול שמקרא את ההלל והן עונין אחריו. וכיון שאי אפשר שלא לענות ראשי פרקים וכדברי התנא עונין אחרי המקרא מה שהוא אומר כפי המנהג אם כן א"א שלא לברך לקרוא. ועוד מהא דתניא אלו הימים גומר יחיד את ההלל. ופירשו אלו ימים שכל אחד ואחד מישראל גומר בהן את ההלל בין יחיד דקאי בצבור אפי' יחיד דקאי בעלמא. וכן בימים שאין יחיד גומר בהן את ההלל כגון ראשי חדשים ושאר ימים טובים ומברכינן לקרוא. וכולן צריכין לברך לפניה ולאחריה הואיל וחייבין לקרוא. והמטבע של ברכה יוכיח לקרוא הא לאו סגיא דכל אחד קרי לנפשיה הלכך לא סגי דכל הצבור מברך לפני העם שליח צבור. וכן מנהג נוהג באשכנז וברומי ובהרבה גליות לבד דבארץ יון שמברך השליח וכולן שותקין ואינו נראה לי דכיון שמצות קריאתו על כל אחד מישראל משום בל תטוש, הקורא בפיו חייב לברך על קריאתו שכל הקורא בתורה ובמגילה מברך על קריאתו ואינו קורא ואחרים מברכין לו, ועוד ההלל במקו' שירה שהרי שנו רבותינו כיצד אמרו ישראל שירה על הים כגדול שקורא את ההלל והן עונין אחריו והשירה משה [אמרה] וכל ישראל ענו לה והוא עצמו הלל יוכיח יאמר נא ישראל יאמרו נא בית אהרן יאמרו נא יראי ה' יהללוך ה' אלהינו בכל מעשיך וגו' וכיון שכל א' מישראל חייב לקרוא בפיו לא סגי ליה ע"י שליח כדאמר' לענין ראשי פרקי' והשאר [והא] דאמר רבא הוא אומר ברוך הבא והן אומרין בשם ה' מיכן לשומע כעונה באותה (שעה) [שטה] בלבד הוא דאתמר והכא אתמר ולא בכל ההלל דהוא אומר (מינה) מצוה לענות ראשי פרקים מצוה לענות הללויה ואם היה קטן קורא אותן עונין אחריו כל מה שהוא אומר וכבר נהגו כולם כאלו קטן מקרא אותן וטבע הברכה לקרוא והיא עצמה מוכחת דלא כל חד קרי.
ספירת העומר טבעה של ברכה לא פירשוה בתוספתא עם כל שאר הברכות, מיהו ממנהג שנהגו על ספירת העומר ולא לספור תימה הוא הואיל וכל א' סופר לעצמו ולא סגיא דלאו כל חד קורא ויהיה טבעה לספור. ואיכא למימר משום דתנו רבנן בערכין וספרתם לכם ספירה כל חד כו' עד ר' יהודה בן בתירה אומר תספור לך ספירה תלויה בבית דין וירא שמים יוצא ידי שניהם. הלכך נהגו העם לספור לקיים דברי האומר ספירה לבית דין דהואיל ומברך על ספירת העומר משמע סגי דלאו איהו מני דבספירת בית דין סגי ושמא תאמר הא סתם דקתני ספירה לכל חד וחד וספירה לב"ד ר' יהודה קתני לה. סתם מתניתי' כל היכא דר' לא סתם [היא] סתמא דר' חייא ועוד תרוייהו קא דרשי הלכך נוהגין למיעבד כתרוויהו דאלו ואלו דברי אלהים חיים.
וברכת החלה לא הוזכרה בתוספתא. וראיתי בדברי רבינו האי זצ"ל בטבע זה אקב"ו על התרומה. ונ"ל מפני שאמרה תורה והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה וכתיב ראשית עריסותיכם חלה תרימו וגו' הואיל ואין חלה נפרשת מן העיסה בלבד אלא גם מן הלחם מברכין בה על התרומה הואיל ואפשר לה על ידי שליח. ובתוספתא תניא הנכנס להפריש תרומות ומעשרות אומר בא"י אמ"ה אקב"ו להפריש תרומות ומעשרות. ושמא טעות סופר הוא. ואם תימצי לומר עיקר, לא קשיא ולא מידי דכיון שאם הפריש שלא מדעת בעלים לא עשה כלום דתניא חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה ואלו הן חרש שוטה וקטן והתורם את שאינו שלו. וא"ת הא דתניא אחריתי כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה מקשי עלה באילו מציאות ותסבר' דאי לא שוויה מי הוה תרומתו תרומה אתם גם אתם אמר רחמנא מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. וכיון דלא סגיא בלא דעת בעלים כדלא סגיא בלא בעלים עבדי דמי, הלכך מברך להפריש. אבל שחיטה ומילה וביעור דמברך בהו על המעשה ולא לעשות סגי דלאו איהו ולאו בעלים עבדי, ואפילו פסח דגמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ששלוחו של אדם כמותו ואפי' עשייתו אין צריך דעת בעלים, לכן אפי' פסח וקדשים מברך עליהן על השחיטה לאפוקי תרומה דהואיל וצריכי דעת בעלים מברכין עלה להפריש.
ברכת כיסוי הדם אע"ג דמצוה דרמיא עלוי דשוחט דכתיב ושחט וכסה השוחט יכסה אפי"ה לא מברכינן לכסות אלא על כיסוי דתניא אחריתי ושחט וכסה במה ששוחט יכסה שלא יכסנו ברגל דסביר' לי' תנא ושחט וכסה לאו למעוטי איניש דלא שחט איהו מלכסות אתא קרא, אלא כי אתא קרא למעוטי רגל וכל מידי דמיגניא ביה מצוה דלא לכסויה ביה. ובהדיא תנא במסכת חולין שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסותו. ועוד אי בעי לא שחט ופטר נפשיה ממצות כיסוי משא"כ בשאר מצות, לכך אינו מברך לכסות אלא על כיסוי.
בהלכות גדולות אומר, הבא לקבוע מזוזה מברך לקבוע. ולא נהירא לי דהא בהדיא מפורש במסכת ברכות ירושלמי כשהוא קובעה מברך על מצות מזוזה.
ופדיון הבן אין טבע ברכתו בתוספתא ולא בירושלמי. וזה שנהגו לברך על פדיון הבן ולא לפדות משום דסגי דלאו האב עביד. אע"ג דתניא האב חייב לפדותו, הא תניא אם לא פדאו הוא פודה את עצמו הא כיצד דלאו האב עביד הואיל ומפטר בה על ידי בנו. ואע"ג דאיכא מצות טובא דלא מברכינן עלייהו כגון מצות פדיון שבוים וביקור חולים והלוית המת והכנסת חתן וכלה וצדקה לעניים. לא קשיא ולא מידי שהרי לא למדנו ברכת המצות אלא מן ברכת התורה כדפרשינן קח לך את לוחות האבן והתורה והמצוה מה תורה מברכין עליה אף שאר מצות כן. ואני אומר מה תורה שאינה מוטלת על האדם שיעשה עבור אחרים שאינה תלוייה על אחרים לקיים מצות שינון זולתי עצמו, אף כל מצות שאינה תלויה על אחרים שאי אפשר לקיימן כל המחויב בה בלא שני עמו. יצא מצות פדיון שבויים וחביריו שאין מברכין עליהן. ואם תאמר הלא פדיון הבן מצוה תלויה בבנו היא ואי אפשר לאב לקיימה בלא שני עמו ומברך עליה על פדיון הבן. שאני הבן דהואיל ומגופיה נפיק כגופיה דמי ועובר ירך אמו הוא אין פדיון הבן תלוי באחר שהבן אחד מאיבריו הלכך טעון ברכה, למעוטי פדיון שבויים וחביריו שתלויין באחר ואין טעונין ברכה.
הרי לך כלל כל הברכות. כל מצוה (שאי אפשר) [שאפשר] להיעשות ע"י שליח ובלא דעת בעלים טיבעה על המעשה, כל מצוה שאי אפשר להיעשות על ידי שליח אלא ע"י עצמן טיבעה לעשות חוץ מנטילת ידים ונטילת לולב והנח' תפילין של ראש הואיל ואי אפשר לברך בנטילות בהתחלתן אלא לאחר התחלתן אע"ג דלא סגי דלאו איהו (מחיל) עביד מברך על המעשה על נטילת לולב, על נטילת ידים. ולענין תפילין של ראש הואיל והתחיל כבר בהנחה של יד דכולה הנחה אחת היא לעניין ברכה לפיכך אם סח אי אפשר לברך להניח דמשמע לא התחיל להתחיל והוא הדין לטבילה. ואע"ג דלא סגי דלא איהו טביל כיון דלא מצי לברוכי מיקמי טבילה דהא תניא טבל ועלה בעלייתו מברך, לא מצי לברוכי לטבול הואיל וכבר התחיל וגו'. ואם תאמר הא תניא המל את העבדים בתחילה אומר על המילה ולבסוף למול את העבדים והא הכא דאיתעבידא מצוה ומברך למול, הא לא קשיא התם כיון דבתר עובדא מברך הכי מסתברא אק"בו לעשות מצוה זו שכבר עשיתי דאי לא תימא הכי אמאי מברך מעיקרא על המילה דמשמע סגי דלאו איהו מהיל דהכי אותיב ליה רב פפא לרב פפי התם הכי כו' נימא לימול לא סגי דלאו איהו מהיל. הכא נמי גבי מילת עבדים כיון דבתחילה מברך על המילה סגיא דלאו איהו מהיל, ומאי טעמא מברך בסוף למול, אלא ש"מ כדפרשינן לקיים מצוה זו שכבר עשיתי.
ואכילת מצה ומרור ראיתי מברכין בהן על אכילת מרור. ונראה לי טעות חדא דלא סגי להו על ידי שליח אלא אכיל איהו לחודיה כל חד וחד מישראל. ועוד הא דתניא בשלהי תוספ' פסחים כיצד מברכין על הזבח הפסח אקב"ו לאכול את הזבח לאכל את הפסח ולא איצטריך לתנא תו למימני על המצה על המרור כיצד מברכין בהן אטו תנא כי רוכלא ליחשוב וליזיל, אלא תנא פסח והוא הדין למצה ומרור, דהא לא סגי להו על ידי שליח. וכמדומה לי מסדר הגדת הפסח למדו שכתב בהם מברך על אכילת מצה ועל אכילת מרור וכסבורין שכך טבעה ושבשתא דעל על ולא הכי דהכי קאמרינן ומברך על אכילתה של מצה ועל אכילתו של מרור ואכיל וגם בספרים מוגהים הוא מפורש אין לו שאר ירקי היכי ליעבד ברישא מברך אמרור בורא פרי האדמה ולא אכיל והדר מברך לאכל את המרור ואוכל.
